כשכוך תחושת האופוריה שאחזה בי עם ההודעה שאכן אושרה לי פרישה מוקדמת, התקשרתי להנהלה ובישרתי את הבשורה המשמחת (לפחות עבורי) וביקשתי רשות לבא ולהיפרד מצוות בית הספר.
ביליתי את רוב שנותיי בין כותלי אותו בית ספר ועם חלק ניכר מעובדיו וזכותי וחובתי לומר שלום.
לאחר המתנה אושרה בקשתי והגעתי לטקס הרמת הכוסית לכבוד ראש השנה, הרגשתי מאוד חגיגית ונרגשת ותכננתי את שאומר ,תוך מחשבה על אמירת דברים חיוביים שיסכמו את כל השנים שלי כאן.
הרמת הכוסית לראש השנה נערכה בהפסקה הארוכה (20 דקות) אבל להפתעתי מסתבר שעלי לחלק את הזמן עם עוד שותפים כי על סדר היום:
· ברכת ההנהלה לקראת החג.
· דברי פרידה של מורה נוספת שפרשה.
· דברי פרידה של מפקחת בית הספר שסיימה תפקידה.
· דברי ברכה של מפקחת חדשה שמתחילה תפקידה.
נאלצתי לצמצם דברי עד מאוד והרגשתי מאוכזבת למרות ה"חגיגיות" אבל התנחמתי בכך שכל חברי וחברותי מחדר המורים יערכו לכבודי פגישת פרידה כעבור כמה ימים כמקובל בקרבנו.
חיכיתי, חיכיתי ולא קרה.
חשבתי וקיוויתי שיזכרו לפחות ליצור קשר ולשאול מה שלומי ואיך אני מסתגלת ובכלל...
ולא קרה.
מאכזב ועצוב ,עצוב מאוד שכך שוכחים ברגע שחבר בצוות יוצא ממעגל העבודה. כמו אבן קטנה שמושלכת לשלולית ומשאירה לכמה שניות כמה אדוות ו...זהו.
כך לא אומרים שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה